בדידות בגיל השלישי – תלויה גם בזהות העצמית

מישל ברנהארט (Michelle Barnhart), חוקרת ופרופסור לשיווק באוניברסיטת אורגון בארצות הברית, מצאה שרבים מבני דור הבייבי בום רוצים לשפר את הדרך שבה אנשים מתייחסים למבוגרים. אבל דווקא הם אלה שמחזקים לעיתים קרובות סטריאוטיפים שליליים על מבוגרים. בני דור הבייבי בום עושים זאת במהלך האינטראקציה עם ההורים שלהם ובדרך הקלילה מדי שבה הם מתייחסים לחוויית שנות הדמדומים שההורים שלהם עוברים.

ראיונות עומק עם אנשים בשנות השמונים לחייהם, עם בני המשפחה והמטפלים שלהם – מלמדים שהנחקרים מתייחסים לאדם כאל "זקן” כשהוא נתפס בעיניהם בדרכים שעולות בקנה אחד עם תפיסת החברה, ולא פשוט כאדם שסובל ממוגבלות מסוימת כתוצאה מגילו הכרונולוגי המבוגר.

ברנהארט מציינת שהחברה שלנו מורידה מערכם של המבוגרים במובנים רבים, וזה נכון במיוחד בארצות הברית, שם האינדיבידואליזם, ההסתמכות על העצמי והעצמאות בכלל – מוערכים מאוד. לטענתה, כמעט כל סטריאוטיפ שאנחנו מקשרים עם עולם המבוגרים הוא שלילי, החל מ”נרגן” דרך "לא מוכן לשנוי” וכלה ב”שכחן”.

 

הקונפליקטים מתעוררים כאשר האדם עצמו לא חושב על עצמו כעל "זקן”, אבל בני המשפחה או המטפל שלו מתייחסים אליו כאל כזה.

המחקר של ברנהארט מסביר כיצד פעילות צרכנית – החל מקניית מצרכים ועד למפגש עם רופא – משמשת כאמצעי לזיהוי מישהו כ”זקן”. פעילות צרכנית משמשת גם כדרך לטיפול בקונפליקטים שמתעוררים כאשר צרכנים מבוגרים, שלא מזהים את עצמם כזקנים, מקבלים יחס של "זקן” על ידי חברי המשפחה ונותני שירותים שונים.

כשאנשים בשנות השמונים או התשעים לחייהם הציגו מאפיינים שהחברה נוטה לייחס לאנשים שאינם זקנים, כמו מודעות, פעילות, ביטחון או עצמאות – הם לא נתפשו כ”זקנים” וגם קיבלו מהחברה יחס או טיפול כאנשים לא זקנים. בדרך זו הם היו מסוגלים להתבגר במהלך השנים מבלי "להזדקן”.

 

צרכנים מבוגרים שחשו קונפליקט בין תפישת העצמי לתפישת הסביבה, השתמשו באסטרטגיות שונות כדי לנהל משא ומתן על זהותם עם אחרים. לפעמים הם ניסו לשכנע אחרים באשר לזהות ה”לא זקנה” שלהם על ידי הסברים מילוליים. לפעמים הם ניסו להוכיח שהם לא זקנים על ידי ביצוע פעילות עצמאית. אסטרטגיה אחרת היא לכפות את השינוי, כמו להשתיק לחלוטין את בן המשפחה הצעיר.

לדוגמה, אישה בת 89 מטקסס סיפרה לברנהארט שכאשר הלכה עם בנותיה לרופא, הרופא דיבר רק לבנות ולא אליה. אם אנשים צעירים מלווים את המבוגר, הרופא חושב שזה בגלל שהמבוגר לא יכול להבין את מה שאומרים לו. האירוע מאוד הרגיז אותה והיא רצתה לנער אותו ולהגיד לו "אני המטופלת, דבר אלי”. כדי להימנע שוב מיחס שכזה, נמנעה האישה להבא מללכת עם בנותיה לפגישות עם הרופא.

לפי ברנהארט, הילדים המבוגרים, דור הבייבי בום, הם בסביבות גיל החמישים שלהם, ולעיתים קרובות אכן משנים את הדרך שבה החברה רואה אנשים מבוגרים. אבל, לטענתה, אם החברה לא תפסיק להפחית מערכם של המבוגרים ולדחוק אותם לשוליים, השינוי בתפישה לא יתרחש.

אמנם אי אפשר לעצור את ההתבגרות אבל בהחלט אפשר להגיב למישהו שמגביל ופוגע בכבודם ובערכם של בני האוכלוסייה המבוגרת.

לכן, מאמר זה חשוב לכל אדם, אבל במיוחד לבני משפחה קרובה ולמטפלים. אנשי הצוות בבית דיור מוגן, כדוגמת גיל פז, צריכים להיות מודעים לכך שדיירי הבית מן הסתם לא תופסים את עצמם כ”זקנים”, וגם מצפים ליחס שכזה מסביבתם.