פוליטיקאים וסטטיסטיקאים מודאגים מ”הצונאמי הכסוף” שעומד בפתח. כלומר, מהעלייה החדה במספר המבוגרים באוכלוסייה, עקב העלייה בתוחלת החיים במדינות המתפתחות. כדי להתכונן ל”נטל כבד” זה, סינגפור, למשל, מעודדת את הילודה ומעודדת אנשים צעירים להגר אליה, כך שבעיר תהיה קבוצה גדולה של אנשים פעילים מבחינה כלכלית, שיוכלו לתמוך בגמלאים.
אבל מחקרים חדשים מעלים את האפשרות שייתכן שזו טעות להשתמש במונח "הצונאמי הכסוף”. מאמר שפורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי The Lancet, הוא דוגמה טובה לכך.
להיות בן 80 היום לעומת העבר
לפי המאמר, מחקרים מלמדים שלא רק שתוחלת החיים במדינות המפותחות גבוהה יותר, אלא שהמבוגרים במדינות אלה גם נהנים מבריאות טובה לאורך כל חייהם. זאת בניגוד למדינות מתפתחות, שבהן המבוגרים סובלים ממחלות קשות.
לפי המאמר, אנשים בגיל 85 הם עדיין בריאים, למרות שרבים מהם סובלים מצורה כלשהי של מחלה כרונית. אבל בזכות הרפואה המודרנית והטיפול המהיר, הם סובלים מקשיים בינוניים ולא חמורים. בנוסף, טוען המאמר, מבוגרים מתחת לגיל 85 חיים שנים ארוכות יותר, ובאופן כללי יכולים לנהל חיי יומיום עצמאיים לאורך זמן רב יותר מאשר בני הדור הקודם.
באיזה גיל מתחיל "גיל הזהב"
נתונים אלה מלמדים שיש צורך להגדיר מחדש את משמעות ה”זקנה”, אומר ד”ר ג’יימס לאו, יועץ גריאטרי בכיר בבית החולים אלכסנדרה בארצות הברית. הוא מציין שחלו שינויים במשך 13 השנים בהן הוא משמש כרופא גריאטרי, כי במקום מטופלים בשנות השבעים לחייהם שהיו מגיעים אליו בתחילת הקריירה שלו, כיום מגיעים אליו מטופלים בשנות השמונים והתשעים לחייהם. לדבריו, טיפול גריאטרי טוב שומר על בריאות טובה של המטופלים לאורך שנים רבות יותר מבעבר. כתוצאה מכך, הם נעשים חולים מאד רק למשך תקופה קצרה, ממש לקראת סוף ימיהם.
משמעות הדבר היא שהצטמצם מספר השנים שאנשים מבוגרים – שנקראים גם בני "גיל הזהב” – תלויים באחרים, ועלה מספר השנים שבהם הם יכולים לתרום לחברה. ולראייה, יש הרבה מבוגרים פעילים שהם בני ששים ושבעים שנה. למרות זאת, אנשים רבים (וביניהם קובעי המדיניות ואנשי מקצוע בתחום הבריאות), מודאגים, ואפילו די באובססיה, מבני השישים פלוס (גיל 65 הוא הגיל שבו משתמש ארגון הבריאות העולמי כדי להבחין בין גיל העמידה לבין הזקנה).
שינוי גישה ומחשבה
המציאות של מספר הולך וגדל של אנשים שמגיעים לגיל 65 היא כזאת: לא קורה להם שום דבר שיהפוך אותם בין לילה מאנשים פעילים לאזרחים חסרי תועלת, שתלויים באחרים. דוגמה לכך היא אנשים רבים בשנות השבעים והשמונים לחייהם שתורמים רבות לחברה, בין אם בתחום העסקים, התרבות או השלטון.
אז למה להתריע על "הצונאמי הכסוף”, מונח טעון רגשית שמעלה באוב תמונה של אנשים זקנים, שבריריים ותלויים בזולת, שמאיימים להמיט הרס על שאר החברה? למה לא להציג את בני ה-65 כעתירי ניסיון, כישרון, וכושר מנהיגות שצריך להעלות על נס?
ואמנם, מחקר שנערך ביותר משלושים מדינות מתפתחות (כולל יפן, ארה”ב ומדינות רבות באירופה), חשף שאנשים בשנות הששים והשבעים לחייהם עדיין נהנים מבריאות מצוינת ומסוגלים לתרום כלכלית למדינה שלהם.
החברה צריכה לקבל את העובדה שאנשים בשנות הששים והשבעים לחייהם עדיין יכולים לתרום לחברה, וחשוב שההתבוננות על אנשים כסופי שיער תשתנה לא רק כשהמתבוננים הם אנשים צעירים, אלא גם (ואולי אפילו חשוב יותר) כשהמתבוננים הם האנשים המבוגרים עצמם.
